אם לא ידעתם שמי שעומד מאחורי האתר הוא ילד בן 19, לפחות עכשיו אתם יודעים 🙂
אז כן אני רועי, בן 19, מתל אביב, ופתחתי עסק למכירת האומנות שלי.
אז איך הכל התחיל, איך זה קשור לאמן גרמני רנדומלי איך חימר וגבס עזרו לי להרגיש טוב יותר ולמה אני לא בצבא? התשובות להכל במגילה שכתבתי פה 🙂
היי שוב, אני אקפוץ הרבה אחורה בזמן, בערך לשנת 2018. לא יודע באיזה שלב אתם הייתם בחיים, אבל אני הייתי בכיתה ו', לא נקודת ציון מיוחדת יותר מדי. אבל בשנה הזאת נחשפתי ל-פימו, חימר פולימרי בצבעים שונים שמתקשה בתנור ביתי ויכול לשמש להכנת תכשיטים, מיניאטורות, מחזיקי מפתחות, מגנטים וכו', אבל זה לא קרוב למה שיצרתי עם החומר הזה.
איך הגעתי לזה בכלל?
אני גללתי לתומי ביוטיוב, (לפני זמן הטיקטוק) עד שהגעתי לסרטון של אמן גרמני שיוצר דמויות מיניאטוריות של פוקימונים, שאהבתי מאוד באותה התקופה, מהחומר הזה. זה ריתק אותי וחשבתי לעצמי, למה שאני לא אוכל לעשות את זה גם. הערוץ יוטיוב שלו הרגיש לי כמו גן עדן, מלא בדמויות מצוירות, דמויות ממשחקי מחשב וטלפון, ופוקימונים…
באיזשהו סרטון הוא אמר באיזה חומרים הוא משתמש וישר אחרי התחלתי לחפש אותם בחנויות אומנות.
הסרטון הראשון שראיתי של האומן ההוא. מתוך ערוץ היוטיוב ClayClaim.
לפני שאמשיך, למה זה אמור לעניין ילד בן 12?
קודם כל תמיד אהבתי ליצור, להכין דברים ואז להשוויץ בהם.. לעשות איזשהו פרוייקט, להגיע לתוצר מסוים.
זה לא אמור לעניין כל ילד בגיל הזה, זה כבר גיל יחסית בוגר, פחות מתעניינים בעבודות יצירה בדרך כלל, וגם לפעמים בנים פחות מוכשרים בגיל הזה בדברים האלה אבל אצלי זה היה טיפה שונה. כשאני הייתי קטן יותר, היו לי ספרים שמדריכים איך להכין חיות מפלסטלינה. תמיד הייתי יצירתי. ובעצם החומר הזה הוא הכלאה מושלמת בין פלסטלינה לחימר, גם צבעוני, גם מתקשה ולא נשבר אחרי החימום, גם ביתי. החומר המושלם!
בחזרה לסיפור שלנו
אז כמובן שראיתי את כל הסרטונים שלו, עקבתי אחרי ההוראות והשיטות שלו ויישמתי כמובן. פיסלתי את כל הדמויות שאהבתי באותה התקופה: פוקימונים, דמויות מצוירות, דמויות ממשחקי טלפון ומחשב ועוד ועוד ועוד.
בזמן הזה, ב-2019, אובחנתי עם מחלת הקוליטיס שהיא דלקת במעי ובאנמיה, ששתיהן די עצרו לי את החיים. הדלקת פוגעת בכל תהליך העיכול, כלומר הרבה מאוד מאכלים שנאלצתי להימנע מהם, הרבה מאוד אי נוחות כללית, כאבי בטן, והאנמיה גורמת לחולשה ועייפות, וחוץ מזה גם הרגשתי דיכאון על זה שנאלצתי להפסיק את החיים שלי. זה היה בכיתה ז', בית ספר חדש, חברים חדשים. בבית הספר סבלתי עם המחלה שלי, שניזונה מלחצים מיותרים והכבידה עליי מאוד (וזה דבר שהיה נכון לגבי עד לסוף כיתה יב'). אחרי בית הספר שהייתי מחוייב להגיע אליו (עם מעט הקלות) מיד חזרתי הביתה ולא היו לי כוחות לעשות יותר מדי, מה שזכור לי מהשנה הזו זה בעיקר לשכב במיטה בחוסר מעש, מה שלגמרי לא מאפיין אותי. בשיא ההתלקחות של המחלה שלי ירדתי 10 קילו, ושקלתי 39 קילו בלבד!
ואז הגיעה הקורונה.
הקורונה שהייתה סבל מוחלט לכולם, הייתה לי בול מה שהייתי צריך באותו הרגע, פסק זמן מהחיים. לא צריך ללכת לבית הספר לא צריך להרגיש מבואס שכולם עושים דברים ורק אני יושב בבית, כולנו היינו באותה הסירה, באותו החרא. בזמן הקורונה המצב שלי השתפר יחסית, בעיקר בגלל שעשיתי את מה שאני אוהב, פיסלתי. פיסלתי כל יום, כי פשוט לא היה מה לעשות, כך יצא שטיפחתי את הכישרון שלי וככל שעבר הזמן התחלתי גם להשתפר ביצירה, וליצור דמויות יותר מסובכות, בעלות יותר פרטים, שיצאו לי גם יותר מדוייקות ויותר נאמנות למקור, ביליתי שעות, כל אחר הצהריים בפיסול הדמויות האהובות עליי. בהתחלה לפי הסרטונים של האמן הגרמני ולאחר מכן לפי תכנונים שעשיתי בעצמי, לפי תמונות של הדמויות בלבד.
כשהתבגרתי, והגעתי לתיכון לא היה לי זמן לפסל, והזנחתי את הכישרון שלי, עד שסיימתי את בית הספר והצופים. לצה"ל לצערי לא יכולתי להתגייס, המחלה לא הייתה שקטה, ואמרתי לעצמי שאני אקח את השנה הזאת כדי לתרום קודם כל לעצמי ולבריאות שלי לפני שאוכל לתרום לכל אחד אחר. דבר שהזנחתי מאוד במהלך התיכון, בשביל הצופים, החברים והבגרויות.
חיפשתי עבודה כי הייתי מרושש וכי כמו שכבר הבנתם אני לא יכול עם החוסר מעש. התחלתי לעבוד במסעדה ופשוט סבלתי מכל רגע, לא הבנתי למה אני מבזבז לעצמי את הזמן ככה, ולא עושה את מה שאני אוהב. אחרי משמרת זוועתית החלטתי שאני מתפטר, שלושה חודשים מאז שהתחלתי, ושם הבנתי שאני צריך לחשב מסלול מחדש.
סבא שלי ז"ל תמיד נדנד לי שאני חייב למכור את היצירות שלי, וגם אני תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם הכישרון הזה ושלא סתם ישב במגירה והבנתי אחרי העבודה במסעדה שאני חייב לעסוק במשהו שאני אוהב. אז החלטתי שאני עומד לפתוח עסק שלי שבו אני אמכור את היצירות שלי.
כמובן שלא היה לי שמץ של מושג איך לעשות את זה, בסך הכל ילד בן 18 שרק סיים תיכון.
תודה לאל שהומצא הצ'אט ג'י-פי-טי כי בלעדיו לא הייתי יודע חצי מהדברים בנושא הזה.
אני הבנתי שלמכור יצירות של דמויות מוכרות זה לא אופציה בגלל חוק זכויות יוצרים, ובו זמנית התחלתי נורא להתעניין ביציקות גבס לתבניות, מה שיוצר כלים מדהימים. על החומר הזה גיליתי כשגללתי באינסטגרם (השתכללתי) כשהייתי בחו"ל, וכמובן שהסתובבתי בחנות אומנות בבודפשט ומצאתי בדיוק את החומר שראיתי.
כשחזרתי לארץ התחילה לי התלקחות נוספת, הכי חזקה שהייתה לי מאז שגילו לי את המחלה. מה שגרם לי לעצור שוב, ולחזור למה שאמרתי לעצמי בתחילת השנה הזו, שאני צריך לדאוג לבריאות שלי. אז הכנסתי את עצמי לתזונה שהתאימה לי, התחלתי להתאמן כמו שצריך, יצאתי כל יום לשמש בחוץ, התחלתי לעבוד גם על הנפש והטיפול בסטרס ובלחצים שלי, ובמקביל התחלתי לעבוד בחנות אומנות ויצירה ועבדתי קשה על הקמת העסק שלי, על יצירת מלאי ראשוני, על צילום תיק עבודות ועל חיפוש ירידים ושווקים שבהם אוכל למכור את היצירות שלי. השילוב שבין היצירה, להחלמה, לעבודה ולהקמת העסק היה מושלם בשבילי.
כמו שעשיתי כשהייתי קטן, גם עם הגבס למדתי בעזרת סרטונים ברשתות, בהרבה ניסוי וטעייה, ובאמת בכיף שלי. ככה התחלתי גם ללמוד איך להכין נרות ועוד אלף ואחד דברים שלא ידעתי לפני קצת יותר מחצי שנה. האומנות לא מביאה לי רק הנאה אלא באמת גם ריפוי ונחת, דבר שמאוד קשה לבן אדם לחוץ ומלא בסטרס ובחרדות להשיג.
במרץ 2025, התקבלתי לשוק היווני, שוק אמנים ביפו שהיה לגמרי מקום מדהים להתחיל ממנו את המסע שלי, ובמכירה הראשונה הייתי פשוט בהלם. קיבלתי כל כך הרבה מחמאות ותגובות חיוביות, ופשוט הייתי שם עם חיוך מרוח על הפרצוף עד שעזבתי באותו היום. באותו היום גם הבנתי שאני לא יודע בכלל איך להכיל כל כך הרבה מחמאות בבת אחת, זה היה כל כך חדש לי.
עם הזמן, הבנתי שהשוק הוא מקום מדהים, אבל שאני רוצה לפנות לכולם, להיות יותר נגיש, ושעליי להתקדם הלאה ולפתוח חנות אינטרנטית, שממנה כולם יוכלו לקנות.
אז ככה הגעתי לפה.
באמת אם הגעתם עד לפה, שאפו! תודה רבה לכם על ההתעניינות ואיזה כיף לי שאתם קוראים את מה שאני מקליד במחשב שלי בשלוש לפנות בוקר 🙂
אוהב אתכם,
רועי.